פוקט מתייקרת לא רק בגלל התיירים. האי מונע יותר ויותר על ידי משפחות שאינן זקוקות לגלויות, אלא לסביבת חיים יומיומית נורמלית.
יש טעות ישנה ששוק פוקט צמח מזמן: לחשוב שרק התייר עושה כאן את המחיר העיקרי. התייר חשוב, אין ספק בכך. אבל אדם שחי על אי במשך חודשים עם ילדיו משנה את השוק הרבה יותר עמוק. הוא בוחר לא רק בחוף. הוא בוחר את המסלול לבית הספר, למרפאה, לחנות, את הצל בחניון, את האינטרנט הרגיל ועד כמה אפשר לחיות באזור באמצע אוקטובר, ולא רק בחופשה בינואר.
הביקוש המשפחתי הוא זה שהופך מקומות מסוימים ליקרים וברי קיימא. משפחה לא צריכה רק מד יפה. היא צריכה תחום מובן. היכן שמופיעים בתי ספר בינלאומיים, רפואה חזקה, מסחר נוח ולוגיסטיקה בטוחה של משק הבית, המטר הרבוע מתחיל להתנהג ביתר ביטחון. כי אנשים קונים את זה לא בשביל שבועיים של רשמים, אלא בשביל הקצב הרגיל של החיים.
אפילו בומרונגרד, וזה בהחלט לא סוכן נדל"ן, בהכרזתו על בית חולים חדש בפוקט ציין ישירות את נוכחותם של 13 בתי ספר בינלאומיים וקהל בינלאומי גדול על האי. זה רגע מאוד מובהק. כאשר משקיעים רפואיים מתחילים לדבר על בתי ספר ועל ביקוש משפחתי, זה אומר שזה לא סיפור אופנתי, אלא גורם מבני אמיתי.
רוכש ושוכר משפחתי מעריך את הנכס עצמו אחרת. מה שחשוב לו זה אחסון, מטבח, כביסה, שקט, פריסה רגילה, פרטיות, אזורים משותפים בטוחים, זרימת חניה נוחה. וכאן מתחיל הרגע הכי מצחיק בשוק: מסתבר שארון אחד נוסף משפיע לפעמים על הנזילות ביותר ממחצית המילים השיווקיות על חיים טרופיים פרימיום.
לכן, התחומים שהכי גדלים הם לא אותם אזורים שבהם אפשר לעשות סלפי יפה, אלא כאלה שהחיים לא דורשים גבורה יומיומית. אם נוח לנסוע מפרויקט לבית ספר, למרפאה, לסופר ובחזרה, זה אוטומטית נופל לפלח ביקוש יציב יותר. לא הכי רועש, אבל אחד מהאמינים.
זה חשוב גם למשקיע. שהות משפחתית ארוכה היא לרוב רגועה יותר, יציבה יותר ובוגרת בהתנהגותה מאשר זרם של אורחים קצרים. ביקוש כזה תומך לא רק בהשכרה, אלא גם במחיר המשני, מכיוון שהקונה רואה באזור לא גחמה של נופש, אלא סביבה אמיתית. והסביבה תמיד מוכרת טוב יותר מסתם קטעים יפים.
כך פוקט גדלה: לא רק דרך בתי מלון וחופים, אלא דרך בתי ספר, מרפאות והרגלי חיים רגילים. נשמע פחות רומנטי משקיעה מעל ים אנדמן. אבל זה מסביר בצורה הרבה יותר מדויקת מדוע אזורים מסוימים עולים במחירים בביטחון במיוחד.
