הערך האמיתי של אזור בפוקט תלוי יותר ויותר לא רק בקרבה לים, אלא גם בכבישים, גישה, תנועה וחוזק מסדרון התשתית.
יש שני דברים שדנים בהם באותה תשוקה בפוקט: חופים טובים ותנועה גרועה. ואם החופים כאן באמת טובים, אז הפקקים, באופן מוזר, גם אומרים הרבה. הם אומרים שהאי כבר מזמן צמח מתפקידו כקישוט חג עונתי ומנסה לחיות כמערכת עירונית מן המניין.
באוקטובר 2025, הרשויות תיארו מעגל תחבורה שאמור להקל על העומס באי בשנים הקרובות. בטווח הקצר מסתיים כביש בן ארבעה נתיבים, נבנית גישה ישירה חדשה לשדה התעופה, ומסלול נוסף יוצא לדרך מהחלק הצפוני לפוקט טאון. האופק הארוך כולל כביש מהיר ומערכת רכבת קלה משדה התעופה לצ'אלונג.
שדה התעופה עצמו כבר מזמן לא מבקש רומנטיקה, אלא הרחבה. לפי C9 Hotelworks, היא טיפלה בכ-17.4 מיליון תנועות נוסעים בשנת 2025, מתוך קיבולת עיצובית של 12.5 מיליון. שלב ב' אמור להגדיל את הקיבולת לכ-18 מיליון נוסעים בשנה. בשפת המשקיע זה אומר דבר אחד: פוקט מגיעה פיזית למעמד של יעד שלא יכול לחיות על תשתית הנופש הישנה.
אבל הפיתוח של האי אינו מוגבל לכבישים ולמסלולי טיסות. במקביל, המרקם העירוני משתנה. פרויקטים קמעונאיים חדשים ומעורב שימושים צצים, אשכולות קמעונאות קיימים מתרחבים, ואזורים מסוימים, בעיקר בחלק הצפון-מערבי של האי, עוברים מקטגוריית ה"מבטיח" לקטגוריית "כבר נוצרו".
חשוב במיוחד שפוקט לא ישתנה באופן שווה. זה לא סיפור שבו האי כולו מתייקר באותו קצב. הפיתוח ממשיך לאורך מסדרונות. היכן שהנגישות משתפרת, איכות השירות משתפרת, מופיע סטנדרט תפעול בינלאומי ונוצר ביקוש לטווח ארוך, המחיר מתחיל להתנהג אחרת.
הצפון-מערבי של האי היום נהנה מהאפקט הזה בדיוק. Cherngtalay, Bang Tao, Layan, Kamala והאזורים הסובבים אותה נהנים ממספר יתרונות בו זמנית: קרבה לשדה התעופה, תשתית פרימיום חזקה, מותגים בינלאומיים, מסחר צומח ועיור הדרגתי. זה לא אומר שהדרום הפסיד. המשמעות היא שכעת צריך לקרוא את האי כמפת נחל ולא כרשימה של חופים.
פיתוח תשתיות משפר כמעט תמיד את איכות החיים, אך במקביל הוא גם מעלה את מחסום הכניסה. ככל שהאזור מחובר טוב יותר לשדה התעופה, לבתי ספר ולשירותי פרימיום, כך נשארים בו פחות מחירים אקראיים. היום בפוקט קונים לא רק את הים. הם קונים זמן, גישה והיגיון עירוני.
